"אל נא תעבר מעל עבדך"

"אל נא תעבר מעל עבדך"

"ויאמר אדנ-י אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (יח,ג).

וזו לשון רש"י "לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים... דבר אחר, קודש, והיה אומר לקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים, ואף על פי שכתוב אחר וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן היתה, ודרך

המקראות לדבר כן... ".

רש"י מקשה על הפרוש השני: פסוק זה, שבו אברהם אבינו מבקש מהקב"ה להמתין לו עד שיכניס אורחים, נאמר לאחר שכבר כתוב שאברהם רץ לקראת האורחים?! ורש"י מתרץ: "ודרך המקראות לדבר כן". כוונת רש"י לכלל שקבע בסוף פרשת בראשית "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (ו,ג).

צריך להבין לפי שיטת רש"י, מדוע בכל זאת כתבה התורה את הפסוק הנ"ל שלא במקומו? וכן צריך להבין לפי הרמב"ן עה"ת, שלא מקבל כלל זה, כיצד יסביר את הדעה השניה הסוברת שמשפט זה נאמר כלפי הקב"ה?

שיטת רש"י

נלע"ד בעזה"י לבאר את שיטת רש"י כך: רצתה התורה לקצר בלשונה ולא לחזור פעמיים על אותו משפט, ומכיון שאברהם פנה במשפטים דומים גם כלפי הקב"ה וגם כלפי אורחיו כתבה התורה את פסוקנו שלא במקומו האמיתי [לפי הפרוש השני], שהוא בדברי אברהם אבינו אל הקב"ה, אלא כתבה אותו לפני אמירתו אל האנשים "יקח נא מעט מים"(יח,ד), על מנת שמתוך הקשר הפסוקים יבין הקורא שאברהם אמר משפט זה גם כלפי אורחיו, ואילו מצד ניקוד המילה "א-דני", שמנוקדת בקמץ ולא בפתח, יבין המתבונן [אלו הם חז"ל שגילו לנו זאת בב"ר ובמסכת שבת קכז.] שמילים אלו מופנות כלפי הקב"ה מצד האמת ולכן שם זה הוא קודש.

לפי הסבר זה, גם הדעה השניה מסתדרת עם פשט הפסוק.

שיטת האומרים שיש מוקדם ומאוחר בתורה

רש"י פירש, שלפי הדעה השניה במדרש, אברהם אבינו אמר לקב"ה "אל נא תעבר מעל עבדך" לפני שרץ אל האנשים, ולכן לפי רש"י הפסוק נכתב שלא במקומו, לאחר שהגיע אל האנשים. אמנם אפשר להסביר, שהאומרים [רמב"ן] שיש מוקדם ומאוחר בתורה חלוקים על הנחה זו וסוברים, שכאשר אברהם אבינו ראה את האנשים מיד רץ אליהם ולא אמר לקב"ה מאומה, כמו שמשמע מפשט הפסוקים, כיוון ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז.), וגם משום שחשש שמא אם יתמהמה לא יוכל להשיגם, ורק לאחר שהגיע לאנשים פנה בלשון דו משמעית כלפי הקב"ה וגם כלפי אותם אנשים, כאשר מהקב"ה ביקש, שימתין לו עד שיגמור להכניס את אורחיו, ומהאנשים ביקש באותן מילים עצמן שיכנסו לביתו.

כלומר, אברהם אבינו דיבר כאשר פניו פונים כלפי אותם עוברי אורח שהבינו את דבריו באופן מסוים ואילו לבו פנה כלפי הקב"ה שהבין את כוונתו באופן אחר.

הסבר זה נכתב על פי יסודו של הגר"א בפרושו על מגילת אסתר (ז,ו), שכתב "ודע שכל הצדיקים היה דרכם לכשידברו דברים לפני המלך, היה לבם ומחשבתם דבוק לקב"ה יתברך שמו".